הדרכה וטיפים להורים ו"ילדים" בני 30-25 המעדיפים להמשיך לגור בבית ההורים

בני 30-25 מעדיפים להמשיך לגור בבית ההורים

בחורה בשנות השלושים המוקדמות לחייה , רווקה וגרה בבית ההורים.
הבעיה היא שלא טוב לה בבית של ההורים, ופוחדת לעשות צעד ולעזוב את הבית.

כך מתארת את המציאות שלה בבית אימא

"אני לא מסתדרת עם אימא שלי.
אימא נכנסת לחיי ומנהלת לי את החיים.
נכנסת לחדר ועושה לי סדר בניירות שזה דבר אישי,
פותחת את הארון ומחליטה שצריך לסדר אותו,
עומדת ליד הדלת בזמן שאני מדברת בטלפון עם חברים ומקשיבה לשיחות.
אני אומרת לאימא, שאני מעדיפה לסדר את החדר לבד, שתיתן לי קצת פרטיות בחדר שלי , אך אימא לא רואה את זה ככה ורבה איתי. מטיחה בי שאני לא מסדרת את החדר(למרות שהחדר בעיני מסודר ).
כאשר אני מחפשת לשכור דירה , אימה מורידה לי את המוטיבציה בטענה, שיהיה לי קשה לבד וחבל על הכסף. ומצד שני אימא לא מפסיקה לומר, שאני חיה בבית של אימא, ולכן זכותה להיכנס לכול החדרים בבית כולל החדר שלי, ולסדר את החדר אם הוא לא מסודר. ועוד מוסיפה שעלי לעשות מה שתגיד לי,
מה עלי לעשות?
אני לא מצליחה לתקשר עם אימא שלי אלא במריבות ,כי היא יורדת עליי כל הזמן בלי סיבה וכל הזמן אומרת שאני לא אסתדר בלעדיה, זה פוגע בי ועושה לי לא טוב .
עד שאני אמצא דירה אני במצב שאני לא מסוגלת לחיות איתה בבית אחד. מה עושים איך להגיע איתה לפיתרון?"

"אין כמו בבית….".

בשנים האחרונות נפוצה התופעה של בני 30-25 ואף מבוגרים יותר, המעדיפים להמשיך לגור בבית ההורים על פני יציאה לחיים עצמאיים ומגורים בבית משלהם. התלות היא לא רק של הילדים בהורים, התלות הנוצרת  היא תלות הדדית, גם מצד ההורים וגם מצד הילדים.

הילדים אומרים: "אני גרה עם הורי, כי זה נוח, חוסך כסף, יש תמיד אוכל במקרר, ואני לא צריכה לדאוג לכביסות, קניות, ותשלומי שכר דירה וחשבונות".

ההורים אומרים: "השהייה של הילדים בבית  נעשית בעייתית, כאשר  הילד הבוגר ממשיך לגור בבית ההורים ולעתים אף מנצל אותם: לא משתתף בהוצאות ובעזרה בעבודות הבית, או שהוא משתלט על מרחב הבית מבלי להתחשב בצורכי ההורים."

ככל שעובר הזמן והילד לא מראה סימנים שהוא מתכוון לעזוב את הבית – נוצרת אווירה של מתחים, מריבות ובמקרים אפילו קרע עמוק בין בני המשפחה.

הורים לא משחררים את הילדים לדרכם העצמאית?

מסתבר שהישארות הילד בבית הינה פיצוי על חששות של ההורים,

פחד מלבדיות אחרי התרוקנות הקן, פחד להישאר עם חבר לחיים, שהמכנה המשותף היחיד שלהם  הוא הילדים. אי הוודאות מגיל הפנסיה מפחיד גם כן.ואולי חששות נוספים…

כאשר שהותו של הילד בבית מתארכת והוא אינו מראה סימני עזיבה, האחריות על עידודו לצאת לחיים עצמאיים מוטלת על ההורים, כחלק מהתפקיד ההורי.

איך עושים זאת?

  1. קודם כול נפטרים מיסורי המצפון ומרגשות האשמה המתעוררים בשל "סילוקו" של  הילד מהבית.
  2. מממלאים את הראש במחשבות  חדשות יצירתיות, אשר יובילו לדרך שתאפשר בפשטות  לקדם ולפתח את "הילד" שלהם בחיים. מחשבות שיעצימו את יכולות הילד לקחת אחריות לחייו. ויחזקו את האמונה שלו בעצמו.
  3. ממשוחחים עם "הילד", בדרכי נועם ממקום אוהב ומכבד. בונים יחד איתו תכנית לפיה יצליח לשכור דירה, למצוא עבודה, ולהסתדר בזכות עצמו.
  4. נמנעים מהאשמות ועימותים הקשורים בהתנהלות ובהתנהגות בבית.                שיחה כזו גוזלת זמן ואנרגייה ואינה מקדמת את "הילד" להצליח במשימת היציאה מהבית.
  5. מדגישים שוב ושוב שהניתוק מההורים הוא רק גיאוגרפי, והבית נשאר פתוח תמיד.

איך "ילדים" מצליחים לקבל החלטה לעזוב את הבית?

ההדרכה לאותה "ילדה " בת ה-30  קשורה לשאלה החשובה ביותר שעליה לשאול את עצמה:

מה אני באמת רוצה? מה חשוב לי היום!!

וכך הם פני הדברים:

המציאות שלך פשוטה.

כשאת גרה בבית יש לך אימא, שאוהבת אותך ורוצה את הטוב ביותר בשבילך,ראוי להודות על כך, זה לא מובן מאיליו , גם אם יש צורך לשפר את התקשורת ביניכן.

יתכן שהדרכים שאימא בוחרת כדי להעניק לך את הטוב ביותר מוטעות. (זה לא טוב, ולא רע, אלא רק המציאות שלך) אם את רוצה ויודעת בבירור מה את רוצה, (וזה לא קשור לחלוטין באימא שלך,תבדקי עם עצמך מה את רוצה בשביל עצמך בנקודת זמן זו.)

מה שעליך לעשות זה לפעול כדי להשיג את הרצון האמיתי שלך.

למשל, אם את באמת רוצה לשכור דירה ולפתוח בחיים אחרים חדשים, האם ברור לך מה הצעדים שעליך לעשות? התחילי בצעדים קטנים, שיביאו אותך לתוצאה הרצויה.

אל תרפי עד שתשיגי את המטרה, ואל תתני לאף אחד ולשום משפטים כמו "יהיה לך קשה לבד וחבל על הכסף שלך" להסיט אותך מהגשמת הרצון האמיתי שלך.

להזכירך את עושה מה שאת רוצה, לא  בגלל אחרים (במקרה שלך אימא)

אלא בזכות עצמך, ומה שחשוב לך היום בחיים כדי להתפתח ולהתקדם.

בהצלחה בדרך להגשמת רצונותיך!

דבורה עידן

מדריכה ומנחת הורים בכירה מכון אדלר

10 טיפים להורים איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה?

 10 טיפים להורים 

איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה?

10 טיפים וכלים להורים  איך לחנך ילד שלא יתחצף ושישתף פעולה

לחוצפה אין גיל, פעם חוצפה הייתה אחת ממאפייני גיל ההתבגרות,
היום מגיל צעיר ביותר ילדים עונים להורים בזו הלשון:
"לא בא לי…" "את לא תחליטי עלי…"  ועוד כהנה וכהנה משפטי התנגדות.
הורים מחפשים את המתכון ובו טיפים  איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה

הורים סך הכול  רוצים לדעת איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה?

איך לגדל ילדים אסרטיביים ועצמאיים, ילדים שיודעים מה הם רוצים ועומדים על שלהם, שיאמינו בעצמם,  שיבטחו בעצמם, ועוד כאלה תוצאות רצויות.

הרבה הורים  מתלוננים על הילדים, שלא מקבלים סמכות. ילדים שמרשים לעצמם לזלזל, להשפיל, להתייחס בחוסר כבוד.

לפניכם 10 טיפים להורים איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה

שאם תפעלו לפיהם,  תצליחו בוודאות לחנך את ילדיכם לכבוד ושיתוף פעולה.

דעו  בבהירות מהו התפקיד ההורי,  ושננו זאת כול יום כול היום.
התפקיד  העיקרי של ההורה הוא ללמד ולאמן את הילד לחזק ולהעצים את היכולות הפנימיות שלו , כדי שהוא יאמין בעצמו ויבטח בעצמו,
ויקבל את עצמו כמו שהוא, לא כמו שאחרים רוצים שהוא יהיה, ויאהב את עצמו כפי שהוא. וכול זה כדי שהוא יצליח להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים.

בררו לעצמכם מהם הערכים החשובים לכם לאורם אתם רוצים  לגדל את כול המשפחה שלכם.
הבחינו בין מה באמת חשוב לכם, כי זה  תואם עם התפקיד ההורי, וגם מקדם אתכם לתוצאות הרצויות, ומה לא באמת חשוב.
למשל: כבוד הילד , מול מקלחת, מה מהשניים באמת יותר חשוב, ואם אתם מתעקשים על מקלחת,
האם אתם מקלחים את הילד המסרב למקלחת ממקום של כבוד לילד, או מעליבים אותו, ופוגעים בו על ידי צעקות עונשים וכו..

הגדירו מה באמת חשוב. סמנו את הגבולות, והיו עקביים באכיפת החוקים והגבולות.
גבולות הברורים להורים ולילדים מאפשרים לילדים ולהורים להגיע לתוצאות שרוצים.
כאשר לא מגדירים גבולות, או כאשר אין אכיפה עקבית, נוצר בלבול אצל הילדים.
במקום שהילד יהיה עסוק במשימה עצמה, הוא עסוק בבדיקת המסגרת של המשימה, קרי, גבולות.
הילדים הם מדענים קטנים, הם עסוקים במחקר ופיתוח. הם יודעים להסיק מסקנות, ולהבדיל מההורים הם עקביים.
העקביות שלהם בטעות נתפסת אצל ההורים כנודניקיות, או חוצפה
 

הורים, אל תתווכחו מול הילדים.
צרו אווירה של כבוד והערכה בזוגיות שלכם.
אם אחד מבני הזוג עשה משהו, שלדעתך אינו "חינוכי", תאפשרו לבן הזוג, שהחל את הקשר עם הילד, לסיים את התהליך בדרכו.
תפרגנו זה לזו, גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם דעתכם.
בערב כשהילדים כבר ישנים תעלו את הנושא ותדונו, מה אתם רוצים להשיג, ואיך אפשר לעשות זאת אחרת.
אם אתם רוצים כבוד במשפחה תהיו מודל לבני המשפחה בהתנהגות שלכם.
כך
ילמדו הילדים, שגם אם יש חילוקי דעות, אפשר להעריך ולאהוב את מי שחולקים על דעותיו 

אהבו את הילדים בכול מצב ובכול מקרה ללא תנאים.
ילדים כמו ההורים הם בני אדם. בני אדם טועים, עושים שגיאות, ואף נכשלים.
זה לא רע , זה לא טוב, זו פשוט המציאות.
השכילו לאהוב את הילדים בכול מצב, אין להם מטרה לאכזב אתכם, לכן אל תתאכזבו.
ראו בטעויות ובכישלונות הזדמנויות לקדם ולפתח את ילדיכם.
שאלו שאלות כמו  "אם תיתקלו מחר שוב בסיטואציה דומה, איך תצליחו להתמודד עם המצב?"
(
היו יצירתיים והתאימו את השאלות לגיל ולרמת הילד, ותזרמו, עשו זאת פשוט )
רק כך תצליחו לעזור לילדים שלכם להתמודד עם כול מציאות.

עודדו את הילדים עוד ועוד.
 
משום מה קל לראות את  הפגמים החסרונות ואת מה שאין בילדים.
עליכם להתאמץ ולמצוא אין סוף מעשים טובים שהילדים עושים,
ולהתייחס אל המעשים כמדריכים המחזקים את האמונה של הילד בעצמו.
ככול שההורים יראו לילדים איך העשייה, או ההתנהגות של הילד תרמה והועילה,
כך ישיגו מהר יותר את התוצאות החינוכיות הרצויות. רצוי שההורים יעודדו זה את זו והרבה, כמובן, גם לפני הילדים.

אל תענישו ,קבעו גבולות ברורים, ותנו לתוצאות ללמד את הילדים.
התוצאות צריכות להיות ברורות וידועות לכולם מראש.
סמכו על הילדים, הם יודעים להסיק מסקנות נכונות לחיים.
והיאזרו בסבלנות!
למשל,  אם ילדכם פותח את הפריזר (לעיתים הפריזר נמצא בחלק התחתון של המקררים)
ולוקח ארטיק, וכשמסיים לוקח עוד אחד, ועוד אחד. ואתם רוצים, שיאכל אחד בלבד, מה תעשו?
הגדירו לילד בדיוק מה הולך לקרות אם ייקח את הארטיק השני.
וכך תאמרו לו בטון דיבור נוח "אתה יכול לאכול רק אחד.
(אין צורך להסביר למה וכו…) ואם תיקח את  הארטיק השני ניקח אותו ממך.."
והנה האירוע מתקיים והילד לוקח ארטיק מס
2. עליכם לעמוד בדיבורכם, גם אם הילד בוכה.
אתם יכולים לתת לו חיבוק ונשיקה, בלי לדבר .
אפשר כמובן להעביר את הארטיקים למקום שהילד לא מגיע, כדי לא להכשיל אותו,
ואפשר למצוא עוד אין סוף רעיונות, החשוב מכול, שהאווירה תהיה אווירה של כבוד גם לעצמכם וגם לילד שלכם.

אמרו כמה שפחות "לא" וכמה שיותר "כן", הגדירו מה מותר.
המילים "לא" או "אסור" יוצרות אווירה שלילית והמסר ברור,
מישהו לא בסדר מישהו לא רצוי, אך אינן מסבירות מה כן גבולות המגרש.
ולכן מלכתחילה אילו מילים המכשילות את הילדים.
כמובן, יש להשתמש במילים לא ואסור, כאשר יש סיבה טובה לכך (ולא כמפלט של נוחות),
במקרה כזה יש לומר את הלא בתקיפות אדיבה.

שנו את מוקד ההתעניינות.
מעשים שאינם לרוחכם, והייתם מעדיפים שהילדים לא יעשו,
אבל אלו הם מעשים לא חמורים, ולא או הרימו אותם,
חבקו אותם והעבירו אותם באהבה לזירה אחרת.
גם אם זה לא הולך אל תעירו להם.
הילדים הם לא רובוטים שלכם, ואין יכולת להכריח אותם לעשות מה שההורים רוצים,
חשוב יותר לשמור על כבוד הילדים , לא לפגוע בהם, לא להעליב אותם, ולפתח איתם תקשורת של יחסים טובים.     

                     

כאשר נעשים מעשים שלא יעשו,
כמו להתחצף להורים, להרביץ להורים (גם בצחוק לא) לשבור בכוונה דברים בבית וכו'
עדיין נקטו בשיטה "דברי חכמים בנחת נשמעים".
,
זה הזמן לאכוף את הגבולות בתקיפות אדיבה.
(להיות  גם חד משמעיים בתגובה, וגםלא לפגוע או להעליב את הילדים).
במקרים אילו רצוי  פעם אחת להזהיר ,
ולהסביר מה תהיינה התוצאות אם ימשיכו בדרכם, וזהו!!!!
למשל, "תקשיב טוב, ילד, לא משנה מה אתה חושב עלי ולא משנה איך אני מנהלת דברים בבית הזה. אתה לא מתחצף אלי יותר!
אני אימא שלך ומבקשת שתדבר רק בכבוד ובדרך ארץ ויהי מה.
זה ברור?
אתייחס אליך ואגיב רק כשתפנה אלי בדרך שאני ארגיש מכובדת".
אם הילדים ממשיכים במעשים האסורים
אין לדבר, אין לומר מילה, אלא לפעול בהתאם לתוצאות הידועות מראש.
(לא לענות, או לצאת, או להכניס לחדר עד שיחליט להתנהג בכבוד, ועוד רעיונות כיד המחשבה היצירתית שלכם, בהתאם לגילאי הילדים ולרמתם.)
כעס לא מקדם את הילדים לתוצאות הרצויות אלא חוסם את הדרך  להתפתחות האישית.
(אלה מכם, שבכול זאת חושבים, שמותר לכעוס, אז אכן מותר,
השאלה, מה אתם רוצים להשיג באמצעות הכעס,
והאם אתם מצליחים להשיג את מה שאתם רוצים,
או שאתם משיגים עוד ועוד התנגדויות.. )

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"

פירושו: חכמים אינם משמיעים את דבריהם בצעקות, אלא בנחת, בשקט ובסבלנות.

החכמה שבדברים והאמת שבבסיסם הן המייצגות את המסר,
כך שאין צורך בתוספת שכנוע או בגישה חיצונית שאינם מוסיפים מאומה לגופם של הדברים.

עוד   כלים המכוונים לפתרון בעיות נפוצות מחיי היומיום תוכלי למצוא כאן

book3

 

איך מתמודדים עם בכי של ילדים?

במחקר שערך מומחה להנדסה אקוסטית, שפורסם בעיתון הבריטי "גרדיאן", דירגו יותר ממיליון גולשים את הצלילים והקולות המעצבנים ביותר בעולם. הקול המנצח: אדם מקיא; אחריו: פידבק של מגבר, בכי  תינוקות. אני מוסיפה גם בכי של ילדים. הורים רבים,  כששומעים את בכי ילדיהם, הבכי מוציא אותם מדעתם.

לפניכם שאלה אחת מיני רבות בנושא:

"בתי בת ה- 4 נשכבת על הרצפה כאשר היא מתעצבנת ופורצת בבכי קורע לב איך אני פותרת את הבעיה הזאת ?"

אימא יקרה!

הבת החמודה שלך, היא גם חכמה להפליא, היא גם יצירתית, ובעיקר יודעת מה לעשות בחיים כדי להשיג את מבוקשה. (תכונות שכול אם הייתה גאה בהם)

במה דברים אמורים?

א. בכול פעם שהילדה מבקשת או רוצה משהו היא יודעת מה עליה לעשות כדי להשיג את רצונה. (בין אם היא אומרת זאת באופן מילולית, ובין אם היא רק מתנהגת -"מתעצבנת או בוכה או  נשכבת על הרצפה ")

ב. את כאימא או כול מבוגר אחר הנמצאים בסביבה מגיבים תגובה התנהגותית כלשהי. (לא חשוב, כרגע, מהי התגובה, כעס, צעקות, הענשה, חיבוק, נשיקה, וכו….)

ג. גם אם אין  יודעים מהו  רצונה המדויק. (חשוב שההורים ידעו, שהילדה יודעת בבירור מה היא רוצה, חשוב לה להיות משמעותית בעיני עצמה, להרגיש חשובה ובעלת ערך, ובשפה של אדלר,להרגיש שייכת), בסופו של דבר הילדה מקבלת את רצונה (שימי לב מתי זה בדיוק קורה)

ד. האם נפסקה ההתנהגות המתוארת לעיל?

התנהגות  היא שפה ככול השפות.

התנהגות  היא  עוד שפה ככול השפות (אנגלית, עברית, וכו, ) עם הבדל אחד ע נ ק !!! בשפה זו אנו מדברים גם כשאיננו מבינים אותה!!!

חשוב ואף רצוי להבין את השפה  הזו, כדי  להשתמש בה בחוכמה

כך הכול יהיה פשוט יותר.

מה יש לעשות כדי להבין את שפת ההתנהגות?

להיות קשובים להתנהגות ולדרכי התגובה להתנהגות המסוימת.

במילים אחרות, לשים לב בעיקר להתנהגות שלנו ההורים.  אנחנו מגיבים להתנהגות של הילדים שלנו,אך גם הילדים מגיבים להתנהגות שלנו.

אם ילדתך משתרעת בבכי על הרצפה, זו הדרך שהיא בחרה כדי להשיג ממך את רצונה האמיתי (חשוב לה להיות משמעותית בעיני עצמה, להרגיש חשובה ובעלת ערך, ובשפה של אדלר, להרגיש שייכת ).יתכן שבדרכים אחרות, שהיא ניסתה, היא לא זכתה לקבל ממך את מה שהיא זוכה, כשהיא מתנהגת כפי שמתנהגת.(ורק היא מחליטה לעצמה אם היא מרגישה משמעותית וחשובה בעיני עצמה במשימה המסוימת.)

הילדים הם מדענים קטנים

 הילדים מפתחים שיטות מחקר משל עצמם. לילדה החמודה שלך יש ניסיון ארוך (4 שנים זה המון זמן,) ובעיקר יש לה כבר מסקנות שהסיקה מה עליה לעשות כדי להפעיל אותך כך שתקבל את מה שחשוב לה באמת. (וזה לאו דווקא החפץ שמעניין אותה , אלא כפי שכבר ציינתי,את תחושת השייכות והמשמעות)

נקודה למחשבה

  לו בתך הייתה מתנהגת כפי שאת רוצה, התנהגות  אוהבת מה שאנו קוראים "נורמאלית" האם היית מוטרדת? האם היית שואלת את השאלה? האם הייתה זוכה לאותה כמות של התייחסות ממך, כפי שזה קורה כשהיא צורחת, בוכה, ומשתרעת על הרצפה?

מכאן ברור לך שהילדה שלך היא גם חכמה להפליא, היא גם יצירתית, ובעיקר יודעת מה לעשות בחיים כדי להשיג את מבוקשה?

לסיום אימא יקרה

לאחר שתתבונני לאורך זמן בדרכי ההתנהגות שלך, בתגובותיך המעשיות:  מילים, טון דיבור, התנהגות פיזית ורגשית, חיוך, כעס, רוך, דרכי חינוך וכו….

הפעילי מחשבה יצירתית ומצאי דרך אחרת להעניק לבתך את הנדרש, בדרכי נעם, בדרכים של תרומה ומועילות. וכשבתך תקבל את מה שחשוב לה באמת בדרכים אחרות, היא בוודאי תוותר על הדרכים שבחרה בטעות.

בהצלחה בדרך להיות הורה טוב יותר

לקבלת מתנה ממני סדרה של הדרכות וטיפים

דבורה עידן

 

לבן שלנו יש בטחון עצמי נמוך

מה אפשר לעשות בנידון?

 לעיתים הורים, לאחר שמתבוננים בהתנהגות של ילדיהם, מגיעים למסקנה, שהילד החמוד  והמקסים חסר בטחון.

ההורים נכנסים למצוקה, שהרי הם רוצים ילד עם בטחון עצמי , שיוכל להתמודד עם משימות החיים. ומחפשים דרכים לשנות את הביטחון  העצמי הנמוך.

במאמר זה אתמקד דווקא בהורים,  בראייה הסובייקטיבית שלהם את המציאות, ומה מביא אותם למסקנה כזו.

את הרעיון שלמחשבות שלנו יש השפעה על יצירת המציאות בה אנו חיים הגה אלפרד אדלר לפני יותר מ-100 שנה.

מרגע לידתנו אנו מתחילים לאסוף התרשמויות ומסקנות לגבי המציאות ולגבי עצמנו. המסקנות האלה, ברגע שהן מגובשות, הופכות להיות תבניות חשיבה, אשר דרכן, כמו דרך משקפיים סובייקטיביות, אנו רואים את העולם. מרגע שגיבשנו מסקנה (פירוש) לגבי המציאות, הפירוש הופך להיות יותר "אמיתי" עבורנו מהמציאות עצמה, במילים אחרות, אנו תופסים את המציאות דרך הפירושים שלנו. המחשבות הן הפירוש הסובייקטיבי שלנו למציאות. בעקבות הפרוש הסובייקטיבי אנו יוצרים ציפיות, ועל פיהן אנו מתנהגים.  

רגשות הן ה"דלק", האנרגיה שמאפשרת לנו להוציא מחשבות מהכוח אל הפועל. הרגשות כפופות למחשבה, גם כשלא נראה כך. הפעולות שלנו יוצרות מציאות חדשה. מציאות זו היא תמיד בהתאמה לפירוש שכבר היה לנו.

המסקנה:

הדברים המפריעים לאדם הם לא הדברים עצמם אלא התפיסה שלו את הדברים, המחשבות והרעיונות שלו על מה שהוא רואה.

כאשר נתקלים בבעיות או קשיים, נעשים חרדים או מדוכאים או כואבים,  אין את מי להאשים לבד מדעותינו על המציאות.                                             

אמחיש את התהליך דרך הדוגמא הבאה.

 הורים פנו להתייעצות וכך סיפרו :

 "הבן שלנו  בן 4 .   לנו הוריו ישנה תחושה שיש לו ביטחון עצמי נמוך.

הרבה פעמים הוא אומר שלא מסוגל לעשות דברים (פחות מאמין בעצמו), בין חברים נראה שהוא נוטה לרצות אותם, ופחות מעיז ולא עומד על שלו. הרבה פעמים החברים שלו , בזמן פעילות חברתית (בגן וגם אחרי הצהרים) לא נענים להצעות שהוא מציע.

 אנחנו יודעים שזה לא בא משום מקום (גם אנחנו לא עם ביטחון גבוה מאוד), אבל עדיין מאוד רוצים לחזק אותו ולגרום לו להאמין בעצמו. כואב לנו לפעמים לראות אותו בסיטואציות מסוימות שמדגישות ביטחון נמוך.

מה אפשר לעשות בנידון?  

 נשמע מוכר?

בשלב ראשון

אפריד בין מה שההורים חושבים ובין התנהגות הילד.

איך עושים זאת?

אצבע בצבע ירוק את התנהגות הילד. ובצבע אדום את המחשבות ואת הפרשנויות של ההורים .

הרבה פעמים הוא אומר שלא מסוגל לעשות דברים (פחות מאמין בעצמו), בין חברים נראה שהוא נוטה לרצות אותם, ופחות מעיז ולא עומד על שלו. הרבה פעמים החברים שלו , בזמן פעילות חברתית (בגן וגם אחרי הצהרים) לא נעניםלהצעות שהוא מציע.

אמנם אנחנו יודעים שזה לא בא משום מקום (גם אנחנו לא עם ביטחון גבוה מאוד), אבל עדיין מאוד רוצים לחזק אותו ולגרום לו להאמין בעצמו. כואב לנו לפעמים לראות אותו בסיטואציות מסוימות שמדגישות ביטחון נמוך. 

בשלב שני

אתייחס אך ורק להתנהגות של הילד.

1. הוא אומר שלא מסוגל לעשות דברים

2. ולא עומד על שלו

3. החברים שלו לא נענים להצעות שהוא מציע

 שלב שלישי

אתייחס אל המחשבות שמתרוצצות להורים בראש. אילו מחשבות של ההורים ואין למחשבות הללו שום קשר להתנהגות הילד.

מניין המחשבות הללו?

את התשובה אפשר למצוא בתוך הדברים שכתבו ההורים, "גם אנחנו לא עם ביטחון גבוה מאוד" היות וההורים לא מספיק בטוחים בעצמם, הם חוששים מאוד שגם הילד שלהם יהיה עם בטחון עצמי נמוך.

החשש והפחד הזה מובילים אותם לפעולות. הם מסתכלים על התנהגות הילד, רואים את אי ההצלחות, וזה מייד מחזק את המחשבה שלהם,  והם קופצים להסקת המסקנה  שובן אין לו בטחון עצמי גבוה!!!

 שלב רביעי

מה אפשר לעשות אחרת? איך להגיב  לבן החמוד, כאשר הוא אומר שהוא לא מסוגל לעשות דברים?                                            

  1. יש לשים לב מתי הוא אומר זאת?  מי עומד לידו? כמה פעמים אומר זאת?
  2. חשוב לשים לב איך מגיבים  לילד כשהוא אומר זאת, כלומר: מה אומרים לו?איך פועלים? האם אומרים לו שהוא מדהים ונפלא וכו…האם מחזקים ספציפית את מה שעשה?
  3.  מה שכדאי לעשות זה לעודד אותו לעשייה.  מה אתה כן מסוגל לעשות? מה אתה כן יכול  לעשות? אתה צריך עזרה? במה לעזור לך?  להיות ממוקדים במה הוא  כן  יכול.
  4.  לעודד אותו על כול עשייה שלו, ועל כול פעילות מוצלחת ותהא זאת הקטנה ביותר.
  5.  יש להתייחס אך ורק לפעולות והעשיות של הילד  ולא לילד עצמו. עלינו להראות לילד את הפעולות שהביאו להצלחת המשימה.
  6. תאמינו בילד שלכם ותסמכו עליו.

 כיוון שאין לנו דרך לתפוש את העולם אלא דרך העיניים שלנו, שהן תמיד-תמיד סובייקטיביות, הפרשנות שלנו לכל מצב נתון קובעת גם את הרגש, ומכאן גם את התגובה.

 אם נשכיל להפריד בין המחשבות שלנו והפרשנויות שאנחנו נותנים למציאות, ובין התנהגות הילדים שלנו יהיה יותר פשוט, וגם יותר קל להיות הורה טוב יותר המחזק ומעצים את ילדיו. 

בברכה

דבורה עידן

מייסדת והבעלים של

המדריך להורות כריזמטית

 

לעבור את הקיץ בשלום ובהנאה

 

לעבור את הקיץ בשלום ובהנאהבימים אילו יוצאים הילדים לחופשה, חופשת הקיץ.
החופשה היא מציאות, שראוי להתמודד איתה בשמחה ובהנאה .גם הילדים אך בעיקר גם ההורים!!!
יש הורים שהלחץ והתסכול מהחופשה הקרבה התחיל כבר מסיום החופש הגדול של השנה שעברה. המחשבות שהחופשה היא נזק!! ממלאות את המוח ומתפרצות האמירות כמו: "מי צריך את החופשה הזאת? החופשה עושה לנו ההורים בלגן גדול בחיי היומיום וחור ענק בתקציב." "אפשר להשתגע, איך אפשר לרצות את כול הילדים שלנו כול ימי החופשה?" "צריך לחפש בייבי סיטר ,שיהיה עם הילדים כשאנחנו בעבודה, איפה נמצא אחד כזה?" ועוד….

מה קורה כאן?
אילו אכן מחשבות, שהשתלטו עלינו (כמובן  פתחנו להן דלת רחבה, ועוד אנו מארחים אותן כמו שיאה למכניסי אורחים) והמחשבות הללו מנהלות אותנו  ההורים .

איך זה קורה?
ובכן כול מחשבה כזו מתמלאת באנרגיה של רגשות, בדרך כלל שליליים כמו: כעס, לחץ, תסכול,(וכשמיכל הדלק שלכם מלא) אתם יוצאים ופועלים. התוצאות ברוב המקרים אינן התוצאות הרצויות לכם. הפער בין מה שהייתם רוצים שיהיה לכם בחופשה, ובין מה שקורה בפועל, מחזק את המחשבה הראשונית, "מי לעזאזל צריך את החופש הגדול?" נכון אפשר לכעוס להתרגז וגם לקלל ולרטון, מי צריך את החופשה הזאת?
זו דרך אפשרית להתמודד עם המציאות הזו.

הייתם רוצים אחרת?

כמובן, אפשר גם ליהנות, לבנות ולשפר את מערכות היחסים, לקדם ולהעצים את היחד המשפחתי וגם את הייחודיות והמיוחדות של כול אחד מהשותפים. קרי: הורים וכול הילדים.
אפשר לבנות חופשת קיץ חלומית ב מ צ י א ו ת !
אם יש לכם מטרה כזו , אשתף אתכם בכמה טיפים שיכולים לעזור לכם להשיג את התוצאה הרצויה.
המטרה: שילוב של חופש, בילויים, הנאה ושמחה , תוך כדי בניה של זמן איכות משותף.

איך עושים זאת?
אפתח בכך שההצעה היא רק הצעה, ואתם יכולים לקחת את התובנות העומדות מאחורי ההצעה ולהתאימן למשפחה שלכם. גם במשפחה עם תינוקות (כמובן שהחלק של השיתוף וההתייעצות יהיה בהתאם)וגם במשפחות עם מתבגרים.

1. משפחה היא עסק, וכמו בכול עסק יש מנהיג או מנהל בכיר של העסק, שתפקידו להוביל את המשפחה למטרות עם תוצאות רצויות. מי שיוביל את המשפחה בקיץ הם       ההורים, מנהיגי העסק. כמובן אפשר להתייעץ עם הילדים, אך הקובעים המחליטים ומובילים את התכנית הם ההורים.

2. תוצאות רצויות. כדי שתזכו בתוצאות רצויות יש לחשוב מחשבות רצויות. מחשבות אשר יקדמו אתכם לקראת התוצאות הרצויות. מחשבה רצויה היא למשל, אנחנו עומדים בפני החופש הגדול ועלינו לבנות חופשה מהנה לנו ולילדים. או השנה תהייה לנו חופשה מפתיעה, וכו…

3. תכנית החופש הגדול. כמו בכול עסק גם כאן חובה לבנות תכנית חופשה, תרצו, תכנית עסקית לחופש הגדול. תכנית הלוקחת בחשבון את כול הפרמטרים המרכיבים את החופשה: מטרות של החופשה, מה חשוב לכם שיקרה בחופשה הזו, תקציב, תכנון מפורט של הוצאות ,כוח אדם ,דהיינו, מי פנוי ומתי, מי בעבודה , תכניות פעולה מגוונות הלוקחות בחשבון גילאי ילדים ,לוחות זמנים, תוצאות רצויות, וכו..

4. מה חשוב לכם מאוד שיהיה בקיץ . רישמו את התכנית בדף המחולק לפי ימי החופשה.(לוח שנה) מלאו את "האבנים הגדולות" את הפעילויות, שאתם רוצים שיתקיימו, שחשוב לכם שהם יתקיימו, (לפי התאמה לימי החופשה שלכם , וכו..)

5. לשתף את הילדים, הורים, לאחר שבניתם את התכנית ביניכם, ואתם רואים תמונה ברורה של ימי חופשת הקיץ, זה הזמן לשתף את הילדים שלכם בתכנית , או במסגרות של התכנית, קרי, תקציבים, ימים בהם אתם פנויים, ימים בהם יש סבתא וכו.. הם גם יראו את לוח הקיץ.

6. התייעצו עם הילדים לגבי מילוי הימים האחרים, הקשיבו לרעיונות שלהם וראו אם הם משתלבים אם התכנית שלכם, ואז שבצו את הרעיונות המתאימים בלוח. כך יש גם מקום לילדים להיות שותפים ותורמים לחופשת קיץ. את התכנית הסופית סוגרים המבוגרים בלי הילדים גם אם מקבלים את הצעות הילדים!!!!

7. הכרת תודה – הזדמנות להודות לילדים על הרעיונות, על שיתוף הפעולה וכו…. הכרת תודה יש להתמיד בה והרבה, לאורך כול הקיץ לכול הילדים, אך גם לכם ההורים. זכרו שום דבר לא מובן מאיליו, וכול דבר שתעשו ויקדם אתכם לתוצאות הרצויות ראוי להערכה גדולה!!!

8. תוכנית שבועית – כשהתוכנית מלאה וברורה, תוכלו בכול סוף שבוע לשבת עם הילדים על התכנית השבועית, ולפרט אותה כך שכול אחד ידע מה החלק שלו, מה המשימות שיש לעשות לפני כדי שהימים יהיו מהנים ושמחים. ואתם תעזרו לילדים להצליח במשימות.

9. תוכנית יומית – ערב לפני התארגנות לקראת יום הפעילות. גם אם יושבים בבית , מה עושים, איך מתארגנים לארוחות וכו…