10 טיפים להורים איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה?

 10 טיפים להורים 

איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה?

10 טיפים וכלים להורים  איך לחנך ילד שלא יתחצף ושישתף פעולה

לחוצפה אין גיל, פעם חוצפה הייתה אחת ממאפייני גיל ההתבגרות,
היום מגיל צעיר ביותר ילדים עונים להורים בזו הלשון:
"לא בא לי…" "את לא תחליטי עלי…"  ועוד כהנה וכהנה משפטי התנגדות.
הורים מחפשים את המתכון ובו טיפים  איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה

הורים סך הכול  רוצים לדעת איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה?

איך לגדל ילדים אסרטיביים ועצמאיים, ילדים שיודעים מה הם רוצים ועומדים על שלהם, שיאמינו בעצמם,  שיבטחו בעצמם, ועוד כאלה תוצאות רצויות.

הרבה הורים  מתלוננים על הילדים, שלא מקבלים סמכות. ילדים שמרשים לעצמם לזלזל, להשפיל, להתייחס בחוסר כבוד.

לפניכם 10 טיפים להורים איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה

שאם תפעלו לפיהם,  תצליחו בוודאות לחנך את ילדיכם לכבוד ושיתוף פעולה.

דעו  בבהירות מהו התפקיד ההורי,  ושננו זאת כול יום כול היום.
התפקיד  העיקרי של ההורה הוא ללמד ולאמן את הילד לחזק ולהעצים את היכולות הפנימיות שלו , כדי שהוא יאמין בעצמו ויבטח בעצמו,
ויקבל את עצמו כמו שהוא, לא כמו שאחרים רוצים שהוא יהיה, ויאהב את עצמו כפי שהוא. וכול זה כדי שהוא יצליח להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים.

בררו לעצמכם מהם הערכים החשובים לכם לאורם אתם רוצים  לגדל את כול המשפחה שלכם.
הבחינו בין מה באמת חשוב לכם, כי זה  תואם עם התפקיד ההורי, וגם מקדם אתכם לתוצאות הרצויות, ומה לא באמת חשוב.
למשל: כבוד הילד , מול מקלחת, מה מהשניים באמת יותר חשוב, ואם אתם מתעקשים על מקלחת,
האם אתם מקלחים את הילד המסרב למקלחת ממקום של כבוד לילד, או מעליבים אותו, ופוגעים בו על ידי צעקות עונשים וכו..

הגדירו מה באמת חשוב. סמנו את הגבולות, והיו עקביים באכיפת החוקים והגבולות.
גבולות הברורים להורים ולילדים מאפשרים לילדים ולהורים להגיע לתוצאות שרוצים.
כאשר לא מגדירים גבולות, או כאשר אין אכיפה עקבית, נוצר בלבול אצל הילדים.
במקום שהילד יהיה עסוק במשימה עצמה, הוא עסוק בבדיקת המסגרת של המשימה, קרי, גבולות.
הילדים הם מדענים קטנים, הם עסוקים במחקר ופיתוח. הם יודעים להסיק מסקנות, ולהבדיל מההורים הם עקביים.
העקביות שלהם בטעות נתפסת אצל ההורים כנודניקיות, או חוצפה
 

הורים, אל תתווכחו מול הילדים.
צרו אווירה של כבוד והערכה בזוגיות שלכם.
אם אחד מבני הזוג עשה משהו, שלדעתך אינו "חינוכי", תאפשרו לבן הזוג, שהחל את הקשר עם הילד, לסיים את התהליך בדרכו.
תפרגנו זה לזו, גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם דעתכם.
בערב כשהילדים כבר ישנים תעלו את הנושא ותדונו, מה אתם רוצים להשיג, ואיך אפשר לעשות זאת אחרת.
אם אתם רוצים כבוד במשפחה תהיו מודל לבני המשפחה בהתנהגות שלכם.
כך
ילמדו הילדים, שגם אם יש חילוקי דעות, אפשר להעריך ולאהוב את מי שחולקים על דעותיו 

אהבו את הילדים בכול מצב ובכול מקרה ללא תנאים.
ילדים כמו ההורים הם בני אדם. בני אדם טועים, עושים שגיאות, ואף נכשלים.
זה לא רע , זה לא טוב, זו פשוט המציאות.
השכילו לאהוב את הילדים בכול מצב, אין להם מטרה לאכזב אתכם, לכן אל תתאכזבו.
ראו בטעויות ובכישלונות הזדמנויות לקדם ולפתח את ילדיכם.
שאלו שאלות כמו  "אם תיתקלו מחר שוב בסיטואציה דומה, איך תצליחו להתמודד עם המצב?"
(
היו יצירתיים והתאימו את השאלות לגיל ולרמת הילד, ותזרמו, עשו זאת פשוט )
רק כך תצליחו לעזור לילדים שלכם להתמודד עם כול מציאות.

עודדו את הילדים עוד ועוד.
 
משום מה קל לראות את  הפגמים החסרונות ואת מה שאין בילדים.
עליכם להתאמץ ולמצוא אין סוף מעשים טובים שהילדים עושים,
ולהתייחס אל המעשים כמדריכים המחזקים את האמונה של הילד בעצמו.
ככול שההורים יראו לילדים איך העשייה, או ההתנהגות של הילד תרמה והועילה,
כך ישיגו מהר יותר את התוצאות החינוכיות הרצויות. רצוי שההורים יעודדו זה את זו והרבה, כמובן, גם לפני הילדים.

אל תענישו ,קבעו גבולות ברורים, ותנו לתוצאות ללמד את הילדים.
התוצאות צריכות להיות ברורות וידועות לכולם מראש.
סמכו על הילדים, הם יודעים להסיק מסקנות נכונות לחיים.
והיאזרו בסבלנות!
למשל,  אם ילדכם פותח את הפריזר (לעיתים הפריזר נמצא בחלק התחתון של המקררים)
ולוקח ארטיק, וכשמסיים לוקח עוד אחד, ועוד אחד. ואתם רוצים, שיאכל אחד בלבד, מה תעשו?
הגדירו לילד בדיוק מה הולך לקרות אם ייקח את הארטיק השני.
וכך תאמרו לו בטון דיבור נוח "אתה יכול לאכול רק אחד.
(אין צורך להסביר למה וכו…) ואם תיקח את  הארטיק השני ניקח אותו ממך.."
והנה האירוע מתקיים והילד לוקח ארטיק מס
2. עליכם לעמוד בדיבורכם, גם אם הילד בוכה.
אתם יכולים לתת לו חיבוק ונשיקה, בלי לדבר .
אפשר כמובן להעביר את הארטיקים למקום שהילד לא מגיע, כדי לא להכשיל אותו,
ואפשר למצוא עוד אין סוף רעיונות, החשוב מכול, שהאווירה תהיה אווירה של כבוד גם לעצמכם וגם לילד שלכם.

אמרו כמה שפחות "לא" וכמה שיותר "כן", הגדירו מה מותר.
המילים "לא" או "אסור" יוצרות אווירה שלילית והמסר ברור,
מישהו לא בסדר מישהו לא רצוי, אך אינן מסבירות מה כן גבולות המגרש.
ולכן מלכתחילה אילו מילים המכשילות את הילדים.
כמובן, יש להשתמש במילים לא ואסור, כאשר יש סיבה טובה לכך (ולא כמפלט של נוחות),
במקרה כזה יש לומר את הלא בתקיפות אדיבה.

שנו את מוקד ההתעניינות.
מעשים שאינם לרוחכם, והייתם מעדיפים שהילדים לא יעשו,
אבל אלו הם מעשים לא חמורים, ולא או הרימו אותם,
חבקו אותם והעבירו אותם באהבה לזירה אחרת.
גם אם זה לא הולך אל תעירו להם.
הילדים הם לא רובוטים שלכם, ואין יכולת להכריח אותם לעשות מה שההורים רוצים,
חשוב יותר לשמור על כבוד הילדים , לא לפגוע בהם, לא להעליב אותם, ולפתח איתם תקשורת של יחסים טובים.     

                     

כאשר נעשים מעשים שלא יעשו,
כמו להתחצף להורים, להרביץ להורים (גם בצחוק לא) לשבור בכוונה דברים בבית וכו'
עדיין נקטו בשיטה "דברי חכמים בנחת נשמעים".
,
זה הזמן לאכוף את הגבולות בתקיפות אדיבה.
(להיות  גם חד משמעיים בתגובה, וגםלא לפגוע או להעליב את הילדים).
במקרים אילו רצוי  פעם אחת להזהיר ,
ולהסביר מה תהיינה התוצאות אם ימשיכו בדרכם, וזהו!!!!
למשל, "תקשיב טוב, ילד, לא משנה מה אתה חושב עלי ולא משנה איך אני מנהלת דברים בבית הזה. אתה לא מתחצף אלי יותר!
אני אימא שלך ומבקשת שתדבר רק בכבוד ובדרך ארץ ויהי מה.
זה ברור?
אתייחס אליך ואגיב רק כשתפנה אלי בדרך שאני ארגיש מכובדת".
אם הילדים ממשיכים במעשים האסורים
אין לדבר, אין לומר מילה, אלא לפעול בהתאם לתוצאות הידועות מראש.
(לא לענות, או לצאת, או להכניס לחדר עד שיחליט להתנהג בכבוד, ועוד רעיונות כיד המחשבה היצירתית שלכם, בהתאם לגילאי הילדים ולרמתם.)
כעס לא מקדם את הילדים לתוצאות הרצויות אלא חוסם את הדרך  להתפתחות האישית.
(אלה מכם, שבכול זאת חושבים, שמותר לכעוס, אז אכן מותר,
השאלה, מה אתם רוצים להשיג באמצעות הכעס,
והאם אתם מצליחים להשיג את מה שאתם רוצים,
או שאתם משיגים עוד ועוד התנגדויות.. )

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"

פירושו: חכמים אינם משמיעים את דבריהם בצעקות, אלא בנחת, בשקט ובסבלנות.

החכמה שבדברים והאמת שבבסיסם הן המייצגות את המסר,
כך שאין צורך בתוספת שכנוע או בגישה חיצונית שאינם מוסיפים מאומה לגופם של הדברים.

עוד   כלים המכוונים לפתרון בעיות נפוצות מחיי היומיום תוכלי למצוא כאן

book3

 

לבן שלנו יש בטחון עצמי נמוך

מה אפשר לעשות בנידון?

 לעיתים הורים, לאחר שמתבוננים בהתנהגות של ילדיהם, מגיעים למסקנה, שהילד החמוד  והמקסים חסר בטחון.

ההורים נכנסים למצוקה, שהרי הם רוצים ילד עם בטחון עצמי , שיוכל להתמודד עם משימות החיים. ומחפשים דרכים לשנות את הביטחון  העצמי הנמוך.

במאמר זה אתמקד דווקא בהורים,  בראייה הסובייקטיבית שלהם את המציאות, ומה מביא אותם למסקנה כזו.

את הרעיון שלמחשבות שלנו יש השפעה על יצירת המציאות בה אנו חיים הגה אלפרד אדלר לפני יותר מ-100 שנה.

מרגע לידתנו אנו מתחילים לאסוף התרשמויות ומסקנות לגבי המציאות ולגבי עצמנו. המסקנות האלה, ברגע שהן מגובשות, הופכות להיות תבניות חשיבה, אשר דרכן, כמו דרך משקפיים סובייקטיביות, אנו רואים את העולם. מרגע שגיבשנו מסקנה (פירוש) לגבי המציאות, הפירוש הופך להיות יותר "אמיתי" עבורנו מהמציאות עצמה, במילים אחרות, אנו תופסים את המציאות דרך הפירושים שלנו. המחשבות הן הפירוש הסובייקטיבי שלנו למציאות. בעקבות הפרוש הסובייקטיבי אנו יוצרים ציפיות, ועל פיהן אנו מתנהגים.  

רגשות הן ה"דלק", האנרגיה שמאפשרת לנו להוציא מחשבות מהכוח אל הפועל. הרגשות כפופות למחשבה, גם כשלא נראה כך. הפעולות שלנו יוצרות מציאות חדשה. מציאות זו היא תמיד בהתאמה לפירוש שכבר היה לנו.

המסקנה:

הדברים המפריעים לאדם הם לא הדברים עצמם אלא התפיסה שלו את הדברים, המחשבות והרעיונות שלו על מה שהוא רואה.

כאשר נתקלים בבעיות או קשיים, נעשים חרדים או מדוכאים או כואבים,  אין את מי להאשים לבד מדעותינו על המציאות.                                             

אמחיש את התהליך דרך הדוגמא הבאה.

 הורים פנו להתייעצות וכך סיפרו :

 "הבן שלנו  בן 4 .   לנו הוריו ישנה תחושה שיש לו ביטחון עצמי נמוך.

הרבה פעמים הוא אומר שלא מסוגל לעשות דברים (פחות מאמין בעצמו), בין חברים נראה שהוא נוטה לרצות אותם, ופחות מעיז ולא עומד על שלו. הרבה פעמים החברים שלו , בזמן פעילות חברתית (בגן וגם אחרי הצהרים) לא נענים להצעות שהוא מציע.

 אנחנו יודעים שזה לא בא משום מקום (גם אנחנו לא עם ביטחון גבוה מאוד), אבל עדיין מאוד רוצים לחזק אותו ולגרום לו להאמין בעצמו. כואב לנו לפעמים לראות אותו בסיטואציות מסוימות שמדגישות ביטחון נמוך.

מה אפשר לעשות בנידון?  

 נשמע מוכר?

בשלב ראשון

אפריד בין מה שההורים חושבים ובין התנהגות הילד.

איך עושים זאת?

אצבע בצבע ירוק את התנהגות הילד. ובצבע אדום את המחשבות ואת הפרשנויות של ההורים .

הרבה פעמים הוא אומר שלא מסוגל לעשות דברים (פחות מאמין בעצמו), בין חברים נראה שהוא נוטה לרצות אותם, ופחות מעיז ולא עומד על שלו. הרבה פעמים החברים שלו , בזמן פעילות חברתית (בגן וגם אחרי הצהרים) לא נעניםלהצעות שהוא מציע.

אמנם אנחנו יודעים שזה לא בא משום מקום (גם אנחנו לא עם ביטחון גבוה מאוד), אבל עדיין מאוד רוצים לחזק אותו ולגרום לו להאמין בעצמו. כואב לנו לפעמים לראות אותו בסיטואציות מסוימות שמדגישות ביטחון נמוך. 

בשלב שני

אתייחס אך ורק להתנהגות של הילד.

1. הוא אומר שלא מסוגל לעשות דברים

2. ולא עומד על שלו

3. החברים שלו לא נענים להצעות שהוא מציע

 שלב שלישי

אתייחס אל המחשבות שמתרוצצות להורים בראש. אילו מחשבות של ההורים ואין למחשבות הללו שום קשר להתנהגות הילד.

מניין המחשבות הללו?

את התשובה אפשר למצוא בתוך הדברים שכתבו ההורים, "גם אנחנו לא עם ביטחון גבוה מאוד" היות וההורים לא מספיק בטוחים בעצמם, הם חוששים מאוד שגם הילד שלהם יהיה עם בטחון עצמי נמוך.

החשש והפחד הזה מובילים אותם לפעולות. הם מסתכלים על התנהגות הילד, רואים את אי ההצלחות, וזה מייד מחזק את המחשבה שלהם,  והם קופצים להסקת המסקנה  שובן אין לו בטחון עצמי גבוה!!!

 שלב רביעי

מה אפשר לעשות אחרת? איך להגיב  לבן החמוד, כאשר הוא אומר שהוא לא מסוגל לעשות דברים?                                            

  1. יש לשים לב מתי הוא אומר זאת?  מי עומד לידו? כמה פעמים אומר זאת?
  2. חשוב לשים לב איך מגיבים  לילד כשהוא אומר זאת, כלומר: מה אומרים לו?איך פועלים? האם אומרים לו שהוא מדהים ונפלא וכו…האם מחזקים ספציפית את מה שעשה?
  3.  מה שכדאי לעשות זה לעודד אותו לעשייה.  מה אתה כן מסוגל לעשות? מה אתה כן יכול  לעשות? אתה צריך עזרה? במה לעזור לך?  להיות ממוקדים במה הוא  כן  יכול.
  4.  לעודד אותו על כול עשייה שלו, ועל כול פעילות מוצלחת ותהא זאת הקטנה ביותר.
  5.  יש להתייחס אך ורק לפעולות והעשיות של הילד  ולא לילד עצמו. עלינו להראות לילד את הפעולות שהביאו להצלחת המשימה.
  6. תאמינו בילד שלכם ותסמכו עליו.

 כיוון שאין לנו דרך לתפוש את העולם אלא דרך העיניים שלנו, שהן תמיד-תמיד סובייקטיביות, הפרשנות שלנו לכל מצב נתון קובעת גם את הרגש, ומכאן גם את התגובה.

 אם נשכיל להפריד בין המחשבות שלנו והפרשנויות שאנחנו נותנים למציאות, ובין התנהגות הילדים שלנו יהיה יותר פשוט, וגם יותר קל להיות הורה טוב יותר המחזק ומעצים את ילדיו. 

בברכה

דבורה עידן

מייסדת והבעלים של

המדריך להורות כריזמטית