אימא ל-3 ילדים בן5.5 3.5 , ובת 7 חודשים. משתפת בקושי שחווה בחודשים האחרונים. וזה הסיפור.
לפני כמה חודשים החלה האימא לעבוד מלא. חוזרת מהעבודה ב-17.00 אחר הצהריים. הילדים הגדולים נמצאים אצל הוריה, משעה 16.00. ואת הקטנה אוספת ממטפלת כששבה הביתה.
את שעות אחר הצהריים מקדישה האימא רק לפעילויות עם הילדים. איתם הולכת לגן שעשועים, או לבריכה או שכל אחד עסוק בפעילויות אישיות (טלביזיה, מחשב, משחקים וכו').
האווירה בדרך כלל נעימה. הבן האמצעי הוא ילד מקסים במהלך אחר הצהרים. הוא עוזר ומשחק עם הקטנה, מקשיב משתף פעולה עם האימא, וזה תענוג .
מאז שהאימא החלה לעבוד ימים מלאים, חל שינוי עם בוא הערב. כול יום לאחר המקלחות הילד האמצעי משנה את התנהגותו. מילד נעים, משתף פעולה וכו..
באופן קיצוני הוא יוצא למלחמה. הוא כועס ,מתעצבן, מציק לאחיו הגדול, זורק דברים על הרצפה, צועק, משתולל נראה שעושה הכול כדי שהאימא תתעצבן. והאימא כועסת, מתרגזת ומענישה אותו שיכנס לחדר עד שיירגע,
אך הוא בורח מהחדר וחוזר לבלגן את הבית, האימא מדברת אליו, מנסה להרגיע אותו אך ללא שום תוצאות, הילד צורח ובוכה בקול, כך הוא יכול לבכות שעתיים לפחות. האימא מותשת, מתוסכלת, וכואבת שכך נגמר היום, וקוראת הצילו! 
אכן סיטואציה ממש לא נעימה, מה עוד שהאימא מוסיפה
הילד עובר כול גבול אפשרי, הוא קופץ על הספה ומהספה לשולחן ("כבר דימיינתי מי שומר לי על הילדים בדרך לבית חולים") האימא מבקשת להפסיק והוא עושה לה נהנהנהנה, והיא יוצאת החוצה והוא לא מפסיק.
היא קמה כדי להוריד אותו והוא בורח לה לחדר השני, היא מתעלמת וזה מחריף. הוא זורק עלייה דברים וצורח. הכניסה אותו להתקלח והוא צורח ולא הפסיק עד אחרי שכבר היה לבוש. כששואלת אותו מה קורה כאן? מה ההתנהגות הזו? הוא מתחיל לצחוק לה בפנים.
זו אכן מציאות כואבת מאוד. מערכת היחסים המתוארת, היא מערכת יחסים קשה, (הילד רק בן 3.5 שנים) המייצרת אווירה של מתח כעס ותיסכול עצום!!!
אווירה כזו אינה עושה טוב להורה, אך גם לא לילד.
ראוי להכיר את העובדה הפשוטה האומרת, שככול שהילד פוגע יותר בהורים , מסתבר שהוא פגוע יותר, ולהתייחס לעובדה זו בכובד ראש .
רוצים אחרת?! זה אפשרי!!
לפני הכול כדאי להבין את המשמעות של ההתנהגויות, שהרי התנהגות היא שפה. וראוי להבין את השפה, כדי שהשימוש בה יביא את התוצאות הרצויות..
לצורך כך יש להבין
- מה המטרה של הילד שלהם,
- ובמה ההתנהגות של ההורים תורמת להתנהגות המפריעה של הילדים.
בדרך כלל הורים נוטים לחפש את הסיבה להתנהגות המפריעה של הילדים, אלא שחשוב יותר לבדוק מה רוצה הילד להשיג בהתנהגות שלו.
מה באמת חשוב לילד?
חשוב לו להיות משמעותי, בעיקר בעיני עצמו. להיות שייך. ואיך יחוש תחושה של משמעות? הילד מסיק את המסקנות שלו מהתנהגות ההורים אליו. בכול פעם שמתייחסים אליו, הוא מרגיש שיש לו מקום משמעותי בבית, שהוא שייך, שהוא רצוי ואהוב.
איך הילדים מסיקים מסקנות?
1. נכון, כל הפעוטות מנסים לתרום ברגע שהם כבר צועדים ומרגישים יכולים – כי זה מה שהם רואים שעושים מסביבם כל היום, וכך הם מבינים שלהיות שייך זה לעשות כמו כולם.
2. פעוט, שעסוק בתרומה ומועילות לבית ולמשפחה, כמו לעזור לפנות צלחות מהשולחן, לפנות מדיח כלים, לעמוד ליד השיש ולסייע בבישול ובהכנת הארוחה, להגיש אטבים כשתולים כביסה, לסדר מצרכים במקרר ובארונות כשחוזרים מקניות, להשליך ניירות לפח האשפה, עוזר לטפל באחיו הקטנים וכו… בדרך כלל זוכה להתייחסות על פעולות התרומה,הורים מפרגנים לעשייה שלו, וכך הוא מרגיש שייך, ויש להניח, שיתמיד בדרך הזו, ומטרת הביניים שלו בדרך לשייכות תהיה – מועילות, תרומה, עזרה לזולת וכו'.
3. מה קורה כאשר נולד לילד אח קטן? הפירוש שלו למצב החדש, לאור ההתייחסות הרבה של ההורים אל התינוק, הוא שמעכשיו הוא לא כול כך חשוב, את המקום שלו תפס התינוק, לכן הוא יילחם מלחמת חורמה על מקומו שנגזל!
4. הילדים מגיל פעוט עושים גם דברים "מרגיזים": הם נוגעים בדברים שבירים, הם נדחפים למשחקי האחים הגדולים, הם פותחים מגירות ועושים בהן סדר חדש, הם מעלעלים בספרים ואולי גם קורעים חלק מהדפים, הם מטפסים על כסאות ואולי גם על שולחנות, זורקים חפצים לרצפה, הם מפזרים צעצועים בכול הבית ולא אוספים אותם ועוד דברים, שמעלים את כעסם של ההורים . גם כאן זוכים הילדים להתייחסות רבה, פעמים ההתייחסות רבה יותר, אמנם של צעקות, איומים של כעסים וכו..אך מתברר, שהילדים בוחרים להתמיד בהתנהגות המפריעה, כי הם משיגים את המטרה שלהם הם מקבלים מקום ענק והמסקנה שלהם, אנחנו משמעותיים, אנחנו חשובים.
איך יתכן?
ובכן מסתבר, שלילדים אין העדפה דווקא להתייחסות חיובית מפרגנת אוהבת של ההורים. ילדים לעיתים בוחרים גם במעשים מרגיזים הגורמים להורים לכעוס , לאיים, להסביר (בלשון העם "לחפור") וגם להעניש. נשמע מוזר? לא בעיני הילדים. מה שחשוב יותר מכול לילדים (מגיל צעיר ביותר) זו הזכייה בהתייחסות של ההורים אליהם. הורים הם המשאב הכי משמעותי. ילדים יעשו הכול כדי לזכות בו. היכן שיינתן דגש רב מצידו של ההורה, היכן שתגובת ההורה תהיה משמעותית יותר, שם יתמיד הילד בדרכו, ואם ההורה ימשיך לשים שם דגש והתייחסות רבה, זו תהפוך למטרת ביניים של הילד, דהיינו, התנהגות החוזרת על עצמה, שתיהפך לדפוס.
מאבק כוח הינו דפוס של התנהגות מוטעית.
1. במאבק כוח נאבקים כדי לנצח, לשלוט, להחליט, לקבוע .
2. לילד חשוב להיות הקובע, המחליט, המנהל – כשהוא קולט את הרעיון שחשוב לנהל הוא רוצה להיות בהנהלה .
3. לילד ולהורים יש דעות ורצונות שונים ומנוגדים ביחס למציאות, וכך מתחיל להתפתח מאבק.
4. חשוב שהורה יזכור, שהמאבק של הילד לעולם אינו נגד ההורה. המאבק שמקיים הילד הוא בעד עצמו. הילד יאבק מאבק הישרדותי לזכות במקום במשפחה, בתחושת השייכות, בתחושה שהוא משמעותי בעיני עצמו, שהוא בעל ערך.
5. רעיון הכוח אינו אלא דרך מוטעית לתחושת השייכות, למציאת מקום במשפחה.
6. הכוחניות בטעות הופכת למטרה. ובמקום להעצים את היכולות של הילדים, ההורים מעצימים את ההתנהגות הכוחנית.
מה אפשר לעשות אחרת?
לאור התובנה מה חשוב לילד אפשר:
1. בזמן שהאימא מקלחת את האחות הקטנה, להזמין את הילד האמצעי לעזור לה לקלח. הוא יכול לסבן, הוא יכול לשחק עם האחות הקטנה, הוא יכול לעזור לנגב את הקטנה, הוא יכול להוציא את המים מהאמבטיה, בקיצור, ראוי להיות יצירתיים ולאפשר לילד להיות עסוק בתרומה ומועילות.
2. אם האם עסוקה בהשכבה של האחות הקטנה, לשתף את הבן האמצעי גם בתהליך ההשכבה, בקיצור לפנות לו מקום של תרומה ומועילות, דווקא בזמן שעסוקים עם האחות הקטנה.
3. להתייחס לפעולות העזרה שלו , לפרגן לעזרה שהוא מעניק וליכולות שלו. חשוב שתהיה התייחסות לפעולות שלו, ובוודאי להצלחה שלו במשימות.
4. ההבנה שככל שההורה ייענה להפגנת הכוחניות כך יחריף הילד את מאמציו לנצח, ואמונתו בחשיבותו של הכוח בחיים ובדרכו המוטעית תתחזק. עדיף לפעול יותר ולדבר פחות,( אם אפשר בלי דיבורים בכלל עדיף) להיות ידידותיים תוך חיזוק הערך והמשמעות של הילד. לכוון את הילד לאפיקים של תרומה ומועילות, להחזיר את אמונו של הילד בהורה ובעצמו על-ידי הדגשת ערכו ויכולותיו האמיתיים.
5. הורה צריך לגייס טונות של סבלנות, וסובלנות.
זכרו! ככול שהילד פוגע יותר הוא פגוע יותר, לכן חשוב להפסיק לפגוע בילד,
כבוד! זו מילת מפתח, כבוד נותנים לילד על אף ההתנהגות השלילית שלו. הורים הם מודל, אם רוצים כבוד, יש לתת הרבה כבוד!!!! על ההורים להיות הראשונים היוצאים ממאבק הכוח.
בהצלחה בדרך להיות הורים טובים יותר
איך להיות הורה טוב יותר
דבורה עידן
מטפלת משפחתית מוסמכת
ומנחת הורים בכירה (מכון אדלר)
