בני 30-25 מעדיפים להמשיך לגור בבית ההורים

בחורה בשנות השלושים המוקדמות לחייה , רווקה וגרה בבית ההורים.
הבעיה היא שלא טוב לה בבית של ההורים, ופוחדת לעשות צעד ולעזוב את הבית.

כך מתארת את המציאות שלה בבית אימא

"אני לא מסתדרת עם אימא שלי.

אימא נכנסת לחיי ומנהלת לי את החיים.

נכנסת לחדר ועושה לי סדר בניירות שזה דבר אישי,

פותחת את הארון ומחליטה שצריך לסדר אותו,

עומדת ליד הדלת בזמן שאני מדברת בטלפון עם חברים ומקשיבה לשיחות.

אני אומרת לאימא, שאני מעדיפה לסדר את החדר לבד, שתיתן לי קצת פרטיות בחדר שלי , אך אימא לא רואה את זה ככה ורבה איתי. מטיחה בי שאני לא מסדרת את החדר(למרות שהחדר בעיני מסודר ).

כאשר אני מחפשת לשכור דירה , אימה מורידה לי את המוטיבציה בטענה, שיהיה לי קשה לבד וחבל על הכסף. ומצד שני אימא לא מפסיקה לומר, שאני חיה בבית של אימא, ולכן זכותה להיכנס לכול החדרים בבית כולל החדר שלי, ולסדר את החדר אם הוא לא מסודר. ועוד מוסיפה שעלי לעשות מה שתגיד לי,

מה עלי לעשות?

אני לא מצליחה לתקשר עם אימא שלי אלא במריבות ,כי היא יורדת עליי כל הזמן בלי סיבה וכל הזמן אומרת שאני לא אסתדר בלעדיה, זה פוגע בי ועושה לי לא טוב .
עד שאני אמצא דירה אני במצב שאני לא מסוגלת לחיות איתה בבית אחד. מה עושים איך להגיע איתה לפיתרון?"

"אין כמו בבית….".

בשנים האחרונות נפוצה התופעה של בני 30-25 ואף מבוגרים יותר, המעדיפים להמשיך לגור בבית ההורים על פני יציאה לחיים עצמאיים ומגורים בבית משלהם. התלות היא לא רק של הילדים בהורים, התלות הנוצרת  היא תלות הדדית, גם מצד ההורים וגם מצד הילדים.

הילדים אומרים: "אני גרה עם הורי, כי זה נוח, חוסך כסף, יש תמיד אוכל במקרר, ואני לא צריכה לדאוג לכביסות, קניות, ותשלומי שכר דירה וחשבונות".

ההורים אומרים: "השהייה של הילדים בבית  נעשית בעייתית, כאשר  הילד הבוגר ממשיך לגור בבית ההורים ולעתים אף מנצל אותם: לא משתתף בהוצאות ובעזרה בעבודות הבית, או שהוא משתלט על מרחב הבית מבלי להתחשב בצורכי ההורים."

ככל שעובר הזמן והילד לא מראה סימנים שהוא מתכוון לעזוב את הבית – נוצרת אווירה של מתחים, מריבות ובמקרים אפילו קרע עמוק בין בני המשפחה.

הורים לא משחררים את הילדים לדרכם העצמאית?

מסתבר שהישארות הילד בבית הינה פיצוי על חששות של ההורים,

פחד מלבדיות אחרי התרוקנות הקן, פחד להישאר עם חבר לחיים, שהמכנה המשותף היחיד שלהם  הוא הילדים. אי הוודאות מגיל הפנסיה מפחיד גם כן.ואולי חששות נוספים…

כאשר שהותו של הילד בבית מתארכת והוא אינו מראה סימני עזיבה, האחריות על עידודו לצאת לחיים עצמאיים מוטלת על ההורים, כחלק מהתפקיד ההורי.

איך עושים זאת?

1. קודם כול נפטרים מיסורי המצפון ומרגשות האשמה המתעוררים בשל "סילוקו" של  הילד מהבית.
2. מממלאים את הראש במחשבות  חדשות יצירתיות, אשר יובילו לדרך שתאפשר בפשטות  לקדם ולפתח את "הילד" שלהם בחיים. מחשבות שיעצימו את יכולות הילד לקחת אחריות לחייו. ויחזקו את האמונה שלו בעצמו.
3. ממשוחחים עם "הילד", בדרכי נועם ממקום אוהב ומכבד. בונים יחד איתו תכנית לפיה יצליח לשכור דירה, למצוא עבודה, ולהסתדר בזכות עצמו.
4. נמנעים מהאשמות ועימותים הקשורים בהתנהלות ובהתנהגות בבית.                שיחה כזו גוזלת זמן ואנרגייה ואינה מקדמת את "הילד" להצליח במשימת היציאה מהבית.
5. מדגישים שוב ושוב שהניתוק מההורים הוא רק גיאוגרפי, והבית נשאר פתוח תמיד.

איך "ילדים" מצליחים לקבל החלטה לעזוב את הבית?

ההדרכה לאותה "ילדה " בת ה-30  קשורה לשאלה החשובה ביותר שעליה לשאול את עצמה:

מה אני באמת רוצה? מה חשוב לי היום!!

וכך הם פני הדברים:

המציאות שלך פשוטה.

כשאת גרה בבית יש לך אימא, שאוהבת אותך ורוצה את הטוב ביותר בשבילך,ראוי להודות על כך, זה לא מובן מאיליו , גם אם יש צורך לשפר את התקשורת ביניכן.

יתכן שהדרכים שאימא בוחרת כדי להעניק לך את הטוב ביותר מוטעות. (זה לא טוב, ולא רע, אלא רק המציאות שלך) אם את רוצה ויודעת בבירור מה את רוצה, (וזה לא קשור לחלוטין באימא שלך,תבדקי עם עצמך מה את רוצה בשביל עצמך בנקודת זמן זו.)

מה שעליך לעשות זה לפעול כדי להשיג את הרצון האמיתי שלך.

למשל, אם את באמת רוצה לשכור דירה ולפתוח בחיים אחרים חדשים, האם ברור לך מה הצעדים שעליך לעשות? התחילי בצעדים קטנים, שיביאו אותך לתוצאה הרצויה.

אל תרפי עד שתשיגי את המטרה, ואל תתני לאף אחד ולשום משפטים כמו "יהיה לך קשה לבד וחבל על הכסף שלך" להסיט אותך מהגשמת הרצון האמיתי שלך.

להזכירך את עושה מה שאת רוצה, לא  בגלל אחרים (במקרה שלך אימא)

אלא בזכות עצמך, ומה שחשוב לך היום בחיים כדי להתפתח ולהתקדם.

בהצלחה בדרך להגשמת רצונותיך!

דבורה עידן

מדריכה ומנחת הורים בכירה מכון אדלר

 10 טיפים להורים 

איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה?

לחוצפה אין גיל, פעם חוצפה הייתה אחת ממאפייני גיל ההתבגרות,
היום מגיל צעיר ביותר ילדים עונים להורים בזו הלשון:
"לא בא לי…" "את לא תחליטי עלי…"  ועוד כהנה וכהנה משפטי התנגדות.
הורים מחפשים את המתכון ובו טיפים  איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה

הורים סך הכול  רוצים לדעת איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה?

איך לגדל ילדים אסרטיביים ועצמאיים, ילדים שיודעים מה הם רוצים ועומדים על שלהם, שיאמינו בעצמם,  שיבטחו בעצמם, ועוד כאלה תוצאות רצויות.

הרבה הורים  מתלוננים על הילדים, שלא מקבלים סמכות. ילדים שמרשים לעצמם לזלזל, להשפיל, להתייחס בחוסר כבוד.

לפניכם 10 טיפים להורים איך לחנך ילד, שלא יתחצף  וישתף  פעולה

שאם תפעלו לפיהם,  תצליחו בוודאות לחנך את ילדיכם לכבוד ושיתוף פעולה.

דעו  בבהירות מהו התפקיד ההורי,  ושננו זאת כול יום כול היום.
התפקיד  העיקרי של ההורה הוא ללמד ולאמן את הילד לחזק ולהעצים את היכולות הפנימיות שלו , כדי שהוא יאמין בעצמו ויבטח בעצמו,
ויקבל את עצמו כמו שהוא, לא כמו שאחרים רוצים שהוא יהיה, ויאהב את עצמו כפי שהוא. וכול זה כדי שהוא יצליח להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים.

בררו לעצמכם מהם הערכים החשובים לכם לאורם אתם רוצים  לגדל את כול המשפחה שלכם.
הבחינו בין מה באמת חשוב לכם, כי זה  תואם עם התפקיד ההורי, וגם מקדם אתכם לתוצאות הרצויות, ומה לא באמת חשוב.
למשל: כבוד הילד , מול מקלחת, מה מהשניים באמת יותר חשוב, ואם אתם מתעקשים על מקלחת,
האם אתם מקלחים את הילד המסרב למקלחת ממקום של כבוד לילד, או מעליבים אותו, ופוגעים בו על ידי צעקות עונשים וכו..

הגדירו מה באמת חשוב. סמנו את הגבולות, והיו עקביים באכיפת החוקים והגבולות.
גבולות הברורים להורים ולילדים מאפשרים לילדים ולהורים להגיע לתוצאות שרוצים.
כאשר לא מגדירים גבולות, או כאשר אין אכיפה עקבית, נוצר בלבול אצל הילדים.
במקום שהילד יהיה עסוק במשימה עצמה, הוא עסוק בבדיקת המסגרת של המשימה, קרי, גבולות.
הילדים הם מדענים קטנים, הם עסוקים במחקר ופיתוח. הם יודעים להסיק מסקנות, ולהבדיל מההורים הם עקביים.
העקביות שלהם בטעות נתפסת אצל ההורים כנודניקיות, או חוצפה.  

הורים, אל תתווכחו מול הילדים.
צרו אווירה של כבוד והערכה בזוגיות שלכם.
אם אחד מבני הזוג עשה משהו, שלדעתך אינו "חינוכי", תאפשרו לבן הזוג, שהחל את הקשר עם הילד, לסיים את התהליך בדרכו.
תפרגנו זה לזו, גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם דעתכם.
בערב כשהילדים כבר ישנים תעלו את הנושא ותדונו, מה אתם רוצים להשיג, ואיך אפשר לעשות זאת אחרת.
אם אתם רוצים כבוד במשפחה תהיו מודל לבני המשפחה בהתנהגות שלכם.
כך ילמדו הילדים, שגם אם יש חילוקי דעות, אפשר להעריך ולאהוב את מי שחולקים על דעותיו 

אהבו את הילדים בכול מצב ובכול מקרה ללא תנאים.
ילדים כמו ההורים הם בני אדם. בני אדם טועים, עושים שגיאות, ואף נכשלים.
זה לא רע , זה לא טוב, זו פשוט המציאות.
השכילו לאהוב את הילדים בכול מצב, אין להם מטרה לאכזב אתכם, לכן אל תתאכזבו.
ראו בטעויות ובכישלונות הזדמנויות לקדם ולפתח את ילדיכם.
שאלו שאלות כמו  "אם תיתקלו מחר שוב בסיטואציה דומה, איך תצליחו להתמודד עם המצב?"
(היו יצירתיים והתאימו את השאלות לגיל ולרמת הילד, ותזרמו, עשו זאת פשוט )
רק כך תצליחו לעזור לילדים שלכם להתמודד עם כול מציאות.

עודדו את הילדים עוד ועוד.
  משום מה קל לראות את  הפגמים החסרונות ואת מה שאין בילדים.
עליכם להתאמץ ולמצוא אין סוף מעשים טובים שהילדים עושים,
ולהתייחס אל המעשים כמדריכים המחזקים את האמונה של הילד בעצמו.
ככול שההורים יראו לילדים איך העשייה, או ההתנהגות של הילד תרמה והועילה,
כך ישיגו מהר יותר את התוצאות החינוכיות הרצויות. רצוי שההורים יעודדו זה את זו והרבה, כמובן, גם לפני הילדים.

אל תענישו ,קבעו גבולות ברורים, ותנו לתוצאות ללמד את הילדים.
התוצאות צריכות להיות ברורות וידועות לכולם מראש.
סמכו על הילדים, הם יודעים להסיק מסקנות נכונות לחיים.
והיאזרו בסבלנות!
למשל,  אם ילדכם פותח את הפריזר (לעיתים הפריזר נמצא בחלק התחתון של המקררים)
ולוקח ארטיק, וכשמסיים לוקח עוד אחד, ועוד אחד. ואתם רוצים, שיאכל אחד בלבד, מה תעשו?
הגדירו לילד בדיוק מה הולך לקרות אם ייקח את הארטיק השני.
וכך תאמרו לו בטון דיבור נוח "אתה יכול לאכול רק אחד.
(אין צורך להסביר למה וכו…) ואם תיקח את  הארטיק השני ניקח אותו ממך.."
והנה האירוע מתקיים והילד לוקח ארטיק מס
2. עליכם לעמוד בדיבורכם, גם אם הילד בוכה.
אתם יכולים לתת לו חיבוק ונשיקה, בלי לדבר .
אפשר כמובן להעביר את הארטיקים למקום שהילד לא מגיע, כדי לא להכשיל אותו,
ואפשר למצוא עוד אין סוף רעיונות, החשוב מכול, שהאווירה תהיה אווירה של כבוד גם לעצמכם וגם לילד שלכם.

אמרו כמה שפחות "לא" וכמה שיותר "כן", הגדירו מה מותר.
המילים "לא" או "אסור" יוצרות אווירה שלילית והמסר ברור,
מישהו לא בסדר מישהו לא רצוי, אך אינן מסבירות מה כן גבולות המגרש.
ולכן מלכתחילה אילו מילים המכשילות את הילדים.
כמובן, יש להשתמש במילים לא ואסור, כאשר יש סיבה טובה לכך (ולא כמפלט של נוחות),
במקרה כזה יש לומר את הלא בתקיפות אדיבה.

שנו את מוקד ההתעניינות.
מעשים שאינם לרוחכם, והייתם מעדיפים שהילדים לא יעשו,
אבל אלו הם מעשים לא חמורים, ולא או הרימו אותם,
חבקו אותם והעבירו אותם באהבה לזירה אחרת.
גם אם זה לא הולך אל תעירו להם.
הילדים הם לא רובוטים שלכם, ואין יכולת להכריח אותם לעשות מה שההורים רוצים,
חשוב יותר לשמור על כבוד הילדים , לא לפגוע בהם, לא להעליב אותם, ולפתח איתם תקשורת של יחסים טובים.     

כאשר נעשים מעשים שלא יעשו,
כמו להתחצף להורים, להרביץ להורים (גם בצחוק לא) לשבור בכוונה דברים בבית וכו'
עדיין נקטו בשיטה "דברי חכמים בנחת נשמעים".,
זה הזמן לאכוף את הגבולות בתקיפות אדיבה.
(להיות  גם חד משמעיים בתגובה, וגםלא לפגוע או להעליב את הילדים).
במקרים אילו רצוי  פעם אחת להזהיר ,
ולהסביר מה תהיינה התוצאות אם ימשיכו בדרכם, וזהו!!!!
למשל, "תקשיב טוב, ילד, לא משנה מה אתה חושב עלי ולא משנה איך אני מנהלת דברים בבית הזה. אתה לא מתחצף אלי יותר!
אני אימא שלך ומבקשת שתדבר רק בכבוד ובדרך ארץ ויהי מה.
זה ברור?
אתייחס אליך ואגיב רק כשתפנה אלי בדרך שאני ארגיש מכובדת".
אם הילדים ממשיכים במעשים האסורים
אין לדבר, אין לומר מילה, אלא לפעול בהתאם לתוצאות הידועות מראש.
(לא לענות, או לצאת, או להכניס לחדר עד שיחליט להתנהג בכבוד, ועוד רעיונות כיד המחשבה היצירתית שלכם, בהתאם לגילאי הילדים ולרמתם.)
כעס לא מקדם את הילדים לתוצאות הרצויות אלא חוסם את הדרך  להתפתחות האישית.
(אלה מכם, שבכול זאת חושבים, שמותר לכעוס, אז אכן מותר,
השאלה, מה אתם רוצים להשיג באמצעות הכעס,
והאם אתם מצליחים להשיג את מה שאתם רוצים,
או שאתם משיגים עוד ועוד התנגדויות.. )

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"

פירושו: חכמים אינם משמיעים את דבריהם בצעקות, אלא בנחת, בשקט ובסבלנות.

החכמה שבדברים והאמת שבבסיסם הן המייצגות את המסר,
כך שאין צורך בתוספת שכנוע או בגישה חיצונית שאינם מוסיפים מאומה לגופם של הדברים.

עוד   כלים המכוונים לפתרון בעיות נפוצות מחיי היומיום תוכלי למצוא כאן