בני 30-25 מעדיפים להמשיך לגור בבית ההורים

בחורה בשנות השלושים המוקדמות לחייה , רווקה וגרה בבית ההורים.
הבעיה היא שלא טוב לה בבית של ההורים, ופוחדת לעשות צעד ולעזוב את הבית.

כך מתארת את המציאות שלה בבית אימא

"אני לא מסתדרת עם אימא שלי.

אימא נכנסת לחיי ומנהלת לי את החיים.

נכנסת לחדר ועושה לי סדר בניירות שזה דבר אישי,

פותחת את הארון ומחליטה שצריך לסדר אותו,

עומדת ליד הדלת בזמן שאני מדברת בטלפון עם חברים ומקשיבה לשיחות.

אני אומרת לאימא, שאני מעדיפה לסדר את החדר לבד, שתיתן לי קצת פרטיות בחדר שלי , אך אימא לא רואה את זה ככה ורבה איתי. מטיחה בי שאני לא מסדרת את החדר(למרות שהחדר בעיני מסודר ).

כאשר אני מחפשת לשכור דירה , אימה מורידה לי את המוטיבציה בטענה, שיהיה לי קשה לבד וחבל על הכסף. ומצד שני אימא לא מפסיקה לומר, שאני חיה בבית של אימא, ולכן זכותה להיכנס לכול החדרים בבית כולל החדר שלי, ולסדר את החדר אם הוא לא מסודר. ועוד מוסיפה שעלי לעשות מה שתגיד לי,

מה עלי לעשות?

אני לא מצליחה לתקשר עם אימא שלי אלא במריבות ,כי היא יורדת עליי כל הזמן בלי סיבה וכל הזמן אומרת שאני לא אסתדר בלעדיה, זה פוגע בי ועושה לי לא טוב .
עד שאני אמצא דירה אני במצב שאני לא מסוגלת לחיות איתה בבית אחד. מה עושים איך להגיע איתה לפיתרון?"

"אין כמו בבית….".

בשנים האחרונות נפוצה התופעה של בני 30-25 ואף מבוגרים יותר, המעדיפים להמשיך לגור בבית ההורים על פני יציאה לחיים עצמאיים ומגורים בבית משלהם. התלות היא לא רק של הילדים בהורים, התלות הנוצרת  היא תלות הדדית, גם מצד ההורים וגם מצד הילדים.

הילדים אומרים: "אני גרה עם הורי, כי זה נוח, חוסך כסף, יש תמיד אוכל במקרר, ואני לא צריכה לדאוג לכביסות, קניות, ותשלומי שכר דירה וחשבונות".

ההורים אומרים: "השהייה של הילדים בבית  נעשית בעייתית, כאשר  הילד הבוגר ממשיך לגור בבית ההורים ולעתים אף מנצל אותם: לא משתתף בהוצאות ובעזרה בעבודות הבית, או שהוא משתלט על מרחב הבית מבלי להתחשב בצורכי ההורים."

ככל שעובר הזמן והילד לא מראה סימנים שהוא מתכוון לעזוב את הבית – נוצרת אווירה של מתחים, מריבות ובמקרים אפילו קרע עמוק בין בני המשפחה.

הורים לא משחררים את הילדים לדרכם העצמאית?

מסתבר שהישארות הילד בבית הינה פיצוי על חששות של ההורים,

פחד מלבדיות אחרי התרוקנות הקן, פחד להישאר עם חבר לחיים, שהמכנה המשותף היחיד שלהם  הוא הילדים. אי הוודאות מגיל הפנסיה מפחיד גם כן.ואולי חששות נוספים…

כאשר שהותו של הילד בבית מתארכת והוא אינו מראה סימני עזיבה, האחריות על עידודו לצאת לחיים עצמאיים מוטלת על ההורים, כחלק מהתפקיד ההורי.

איך עושים זאת?

1. קודם כול נפטרים מיסורי המצפון ומרגשות האשמה המתעוררים בשל "סילוקו" של  הילד מהבית.
2. מממלאים את הראש במחשבות  חדשות יצירתיות, אשר יובילו לדרך שתאפשר בפשטות  לקדם ולפתח את "הילד" שלהם בחיים. מחשבות שיעצימו את יכולות הילד לקחת אחריות לחייו. ויחזקו את האמונה שלו בעצמו.
3. ממשוחחים עם "הילד", בדרכי נועם ממקום אוהב ומכבד. בונים יחד איתו תכנית לפיה יצליח לשכור דירה, למצוא עבודה, ולהסתדר בזכות עצמו.
4. נמנעים מהאשמות ועימותים הקשורים בהתנהלות ובהתנהגות בבית.                שיחה כזו גוזלת זמן ואנרגייה ואינה מקדמת את "הילד" להצליח במשימת היציאה מהבית.
5. מדגישים שוב ושוב שהניתוק מההורים הוא רק גיאוגרפי, והבית נשאר פתוח תמיד.

איך "ילדים" מצליחים לקבל החלטה לעזוב את הבית?

ההדרכה לאותה "ילדה " בת ה-30  קשורה לשאלה החשובה ביותר שעליה לשאול את עצמה:

מה אני באמת רוצה? מה חשוב לי היום!!

וכך הם פני הדברים:

המציאות שלך פשוטה.

כשאת גרה בבית יש לך אימא, שאוהבת אותך ורוצה את הטוב ביותר בשבילך,ראוי להודות על כך, זה לא מובן מאיליו , גם אם יש צורך לשפר את התקשורת ביניכן.

יתכן שהדרכים שאימא בוחרת כדי להעניק לך את הטוב ביותר מוטעות. (זה לא טוב, ולא רע, אלא רק המציאות שלך) אם את רוצה ויודעת בבירור מה את רוצה, (וזה לא קשור לחלוטין באימא שלך,תבדקי עם עצמך מה את רוצה בשביל עצמך בנקודת זמן זו.)

מה שעליך לעשות זה לפעול כדי להשיג את הרצון האמיתי שלך.

למשל, אם את באמת רוצה לשכור דירה ולפתוח בחיים אחרים חדשים, האם ברור לך מה הצעדים שעליך לעשות? התחילי בצעדים קטנים, שיביאו אותך לתוצאה הרצויה.

אל תרפי עד שתשיגי את המטרה, ואל תתני לאף אחד ולשום משפטים כמו "יהיה לך קשה לבד וחבל על הכסף שלך" להסיט אותך מהגשמת הרצון האמיתי שלך.

להזכירך את עושה מה שאת רוצה, לא  בגלל אחרים (במקרה שלך אימא)

אלא בזכות עצמך, ומה שחשוב לך היום בחיים כדי להתפתח ולהתקדם.

בהצלחה בדרך להגשמת רצונותיך!

דבורה עידן

מדריכה ומנחת הורים בכירה מכון אדלר